<h1>ארחות חיים דין השבת אבדה סימן א'</h1>
<h2>דף כד.</h2>
המוצא מציאה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר (נהר) פי' זוטו לשון של ים החוזר לאחוריו ה' פרסאות או יותר ושוטף כל מה שמוצא ובכל יום הולך וחוזר. ושלולית פרש"י ז"ל כשהנהר יוצא ופושט. ואע"פ שיש בה סימן הרי היא של מוצאה שנאמר (דברים כ"ב ג') אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו [ומצויה אצל כל אדם יצתה זו שאבודה ממנו] ומכל אדם שודאי נתיאשו ממנה. ופי' הר"ף ז"ל ואפילו לא ידעו הבעלים השטיפה דהשתא ליכא יאוש בשעת מציאה והוי יאוש שלא מדעת (ואפילו הכי קים לן) [דקי"ל דלא הוי יאוש מ"מ] (שגזירת הכתוב) [ד]גבי שטיפת נהר [גזירת הכתוב] [ד]הוי יאוש כדפריש רבינו יצחק ז"ל באלו מציאות ע"כ.
המוצ(י)א מציאה בסרטיא ובפלטיא במקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים נתיאשו מהן. ופסק (הר"ף) [הרי"ף] ז"ל אם רוב גוים מותר ואם רוב ישראל נוטל ומכריז. רבא הוה קא אזיל בתריה דרב נחמן בשוקא דגלדאי ואמרי ליה בשוקא דרבנן אמר ליה מצא כאן ארנקי מהו אמר ליה הרי אלו שלו. בא ישראל ונתן סימן [מהו אמר לו] הרי אלו שלו (והלה) [והלא] עומד וצווח אמר ליה נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים. מכל מקום חייב להחזיר משום [לפנים] משורת הדין דכתיב (שמות י"ח) אשר יעשון זו לפנים משורת הדין.
<h2>דף כה:</h2>
ת"ר המוצא סלע בשוק אמר לו חברו שלי הוא של מלך פלוני הוא לא אמר כלום ולא עוד אלא אפילו כתוב שמו עליה לא אמר כלום שאין סימן למטבע דאמרינן אפוקי אפקה ומאינש אחרינא נפל.
המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו. כיצד הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלכה לה וכן כל כיוצא בזה הרי זה מאבד ממונו מדעתו.
